תוכן המאמר

היציאה מואטה קאנאל

קמנו בבוקר בואטה קאנאל לראות שוב עיגול בהיר עולה מעל העננים וזהו. מיצינו, לגמריי מיצינו. אז בואו נצא מכאן. התכנון היה לצאת לקודאי ומשם להתארגן על לוקאלים ליעד כלשהו כי מה אכפת איפה הכל זה הודו. צררנו את מטלטלנו הכבדים על הגב ועלינו לכביש המוביל אל הדרך החוצה. שואלים נהג מונית כמה עולה לקודאיקנל והוא בלי למצמץ דופק לנו מחיר פי בערך 4 מההיגיון היייייי לאיפה עפת אבא? עוד אחד. אותה תשובה! מסתבר שיש כנופיה של נהגי מוניות שיש לה קרטל על מוניות בואטה. חרה אפינו על העסק ביש הזה, ובכן טרמפים זה בחינם...

טרמפ לדינדיגל

אחרי כמה דקות מצאנו חבורה ענקית של הודים היפים צעירים בואן ענק של ניסן ואוירה של קיבוץ שהסכימה לקחת אותנו. בשלב הזה נהגי המוניות שעמדו בצד איימו עליהם שהם ישברו להם עצמות ויזמינו משטרה ודיבורים נגועים כאלו. ובמקום להתווכח הם פשוט רעדו מפחד וברחו לנו, אוקיי קורה. אחרי 10 דקות שאנחנו תוהים מה לעשות ההודים החמודים שולחים לי הודעה - מחכים לכם בקודאיקנאל. פשייייייי יש אלוהים. הלכנו ברגל הליכה לא קצרה ולא כיפית עם המוצ'ילות על הגב שלנו והגענו לקבוצה ההודית. נדחסנו כ14 איש ברכב של 8 ולצלילי מוזיקת פופ הודית שעטנו מטה מטה אל גובה פני הים ואל הפופיק של טמיל נאדו. טוב אבל מה עושים מכאן? עם כל הכבוד לרנדומליות יש צורך לישון מתישהו. קצת סיעור מוחות ונפל הפור לרדת בדנדיגל ומשם סליפר לפונדיצ'רי. וכך היה.

דנדיגל - Dindigul

ירדנו מטרמפ עם חבורה עליזה של בני נוער הודים היפים, בדנדיגל שהיא עיר הודית טיפוסית, וההבדל ניכר בהחלט מקרלה. העיר שבורה כמיטב המסורת ההודית, והריח של הקקי פרות בטעם מסאלה בקע מכל עלה ואבן שפה. הזמנו באפליקציית redBus סליפר לפונדיצ'רי ועכשיו היה לנו כמה שעות להרוג למוות. הפתרון היה מסעדה ליד התחנה, ישבנו עם 40 תיקים, ושתינו סודה ומים וסודה ומים וסודה - קשקשנו עם המלצר הקשיש כדי להעביר עוד כמה דקות ואז עם המלצר הצעיר ואז עם הבינוני ואז שוב עם הקשיש. בסוף הזמן שזחל בצעדי צב התקדם לאיטו לשעה של הסליפר הזול בצורה מחשידה. יש משהו ממש ביזארי בRedBus - המיקום של התחנה הוא לא המיקום האמיתי אף פעםםםם, תמיד חייב לשאול מקומיים, אחרת אתם הולכים לחכות באיזה פינת רחוב מטופשת ורנדומלית. חקרתי איזה 6 הודים כדי להבין איפה באמת התחנה. הסליפר שהגיע באיחור אופנתי, היה נורא ואיום, והכיל את כל המרכיבים של סיוט. ריח, ניקיון, ריח, רעש, ריח, ולא היה מקום למזוודה בתא מטען. אבל החיים תותים, ואני עייף ברמות של חייל בחמישי בלילה בסבידור מרכז, ואני הולך לישון בחוות שרקנים מצידי.

פונדיצ'רי - Puducherry

ב6 בבוקר אנחנו נוחתים בפונדצ'רי מושבה הודית בניחוח צרפתי אוללה. עייפים אך מרוצים אבל בעיקר עייפים, אנחנו פוגשים עוד ישראלי ולוקחים יחד טוקטוק לחוף לצפות לשם שינוי בזריחה מעל הים ולא שקיעה כמו בארץ הקודש - השמש עולה לאיטה ואנחנו טרוקים על החוף שמתמלא באנשים שעושים ריצת בוקר בטייץ מנומר, משוגעים הצרפתים האלו. ישבנו בבית קפה על הים כדי לפתוח את הבוקר רגוע בלי לרצות לנשוך אנשים בטייץ מנומר שעדיין הסתובבו כמו פסיכים. אחרי הקפה של הבוקר המעלות נסקו למספר שנמצא רק בליבת כדור הארץ ואנחנו מחליטים לשוטט באזור. אנחנו מניחים את התיקים בבית מלון בוטיק יקר ויוקרתי עם אווירה של מבצר בוינה, ויוצאים לסיבוב באזור ומגיעים למפעל אריגה של טקסטיל מכותנה שמתופעל על ידי עובדות מקומיות עם נכות. הכל ידני בטירוף עם מכונות אנלוגיות מתקופת חז"ל, שחלקם אפילו לפני המצאת הכבידה או חוק שימור החומר. המפעל חברותי לגמריי והעובדות נתנו לנו לגעת בהכל ולנסות לעשות קצת בדים עם הנול ושתי וערב. השמש ממשיכה לצלות אותנו ואנחנו מתחילים להתנועע לעבר כפרים שקטים יותר כדי למצוא מקום לישון בימים הקרובים. עוברים כמה כפרים כדי לגלות שרמת הלינה היא בינונית מינוס והחופים למרבה הצער קצת הרבה מלוכלכים, והריח בכל מקום שייך לקיר האחורי של תחנה מרכזית עדולם אחרי משחק של אליצור נגד סחנין.

יושבים בחוץ כשהחום כבר מתחיל לטגן לנו את האייקיו ואנחנו מחליטים חד וחלק להמשיך לאורוויל.

מה זה אורוויל?

אם אתם שואלים את זה אתם בהחלט לא היפים. מדובר ברעיון אוטופי של מושבה אקולוגית היפית שיתופית טבעית, משולבת הודים ואירופאים עם המון מתנדבים וניחוח אירופאי ומסודר. פה הכל ממש התחרבן לטובה נהג מונית שהזמנו בטלפון החליט שהוא מעלה את המחיר ככה כי בא לו (כמובן שבעטנו אותו), מרכז המבקרים היה אינפורמטיבי כמו מאחורה של יין בוטיק, המון מילים שלא אומרות כלום. עפיצות, ארומה, עשן, גוף מלא. האיש בקבלה רק עיצבן לנו את העצבים שהיו גם ככה רופפים, המושבה בעלת האופי החקלאי חסרת מרכז וכל פעילות נמצאת בחור אחר וכך גם הגסטים. המרחק בין דבר למשנהו פשוט עצום וחייב אופניים או אופנוע כי אחרת אין איך להתנייד. ועדיין אין לנו גסט. התקשרתי לישראלי המתוק מהבוקר, והוא כיוון אותנו לגסט שלו שהתברר כמקום מקסים עם מטבח ענקי ועובד נחמד שישב לבשל איתנו, ולאכול איתנו סעודות שבת.

מה יש לעשות באורוויל?

מלא דברים של היפים. סדנאות, שירה, ריקוד, בתי קפה מפונפנים וטבעונים, להתנדב בחוות חקלאיות, ליסוע לחוף המזוהם הקרוב, סאונד הילינג, ועוד ועוד. ניתן בנוסף לבקר בתיאום מראש בכיפה המוזהבת לכמה שעות. אני לא מספיק היפי בשביל כל זה אז בעיקר הסתובבתי לי בנחת וספגתי היפיות וקרינה.

איך מתניידים באורוויל?

כמו שכתבתי המרחק בין אירוע לאירוע הוא ממש ענקי אז בלי אופניים או אופנוע קשה להתנהל באזור. אנחנו הוצאנו אופניים בכמה עשרות רופי ושוטטנו בעזרתם. האזור רובו מישורי אז זה לא מורכב מדי. מוניות דיי יקרות באזור והאוירה קצת קרטלית אבל יש מוניות. אמור להיות תחבורה ציבורית לפי המרכז מבקרים, אבל אפילו הם הודו שלא תמיד היא פועלת.

שאנחנו היינו שם היה מרתון כלשהו באורוויל. היה נחמד וכזה אבל לא משהו למות ממנו. זה התבטא בעיקר במחיר של הלינה שהיה גבוה יותר מהרגיל.

מעבר לסרי לנקה

אחרי כשבוע של נחת ומרגוע החלטנו להמשיך הלאה לעבר סרי לנקה, כי לחלקנו הגמר הויזה ולשם הטיסות היו ממש ממש ממש ממש זולות! אז סגרנו מונית לשדה התעופה צ'נאי שממנו היו הטיסות הזולות ביותר ועפנו לנו.