אז אם אתם רוצים ללמוד גלישת גלים זה המקום המושלם לזה - יש חופים עם גלים חזקים, מסודרים ונמוכים, חובבי טבע? הטבע טרופי וירוק במקסימום, הרכבת פסיכית ברמות של ליצן רפואי, והמדינה מערבית במידה הגיונית, בנוסף הטיסות זולות מאוד מדרום הודו (6422 רופי בשקל הקודש כולל כבודה). באופן אישי אני דיי מבסוט להגיע מעיר שבורה עם ריח של לשלשת פרות בטעם מסאלה ליעד טרופי נקי, מפנק, ומערבי (צ'נאי - Chennai < קולומבו - Colombo).

סים ומשיכת כסף בשדה - ומונית לעיר לוקחים עם Uber כמו שהטבע ייעד (לא כמו מדינה אחת במזרח התיכון שאנחנו מכירייםם אהמ אהממממ טפיי על החיים שלנו). המונית הקטנטנה ירקה אותנו בבית חב"ד קולומבו לעת ערב, והרבן והרבנית מצידם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות לארוחת ערב משגעת ומרגיעה, אחרי כמעט חודש בהודו שאכלתי צמחוני התגעגעתי לתקוע את השיניים שלי במשהו עם מרקם קשה יותר מג'ל אורנים - הללויה.

יש לינה בדורמס בבית חב"ד ב2500 רופי בחדרים נפרדים לבנים ובנות, אני לשמחתי מסוג בן, ולא היה עוד בנים בסביבה אז התרסקתי לבד בחדר נקי ומצוחצח לשנת היופי שלי. הזוג שנמצא שם פשוט חמוד ודואג, ונותן הרגשה של חום ובית.

קולומבו היא עיר מסודרת יחסית, יש בה פארקים, קניונים, מוזיאונים, אגמים, סרי לנקים, ועוד ועוד. אני אהבתי את העיר, הוייבים, הקניונים, הטבע, אך בני האנוש הישראלים כולל אלו שאיתי לרוב מעדיפים להיבעט משם מהר ככל שניתן.

אם אתם גולשים חתיכים עם קוביות בבטן וקעקועים של בעלי חיים אקזוטיים או פו הדוב, שרוצים להגיע לחופים. שביל החומוס המקומי + בתי החב"ד בחופים הם עונתיים לפי מזג האוויר, ונעים על הציר של וויליגמה / ארוגם ביי. וכשאני הגעתי העונה הייתה של וויליגמה (חורף בישראל).

בגלל שכבר שנים אני מפנטז על הרכבת הסרי לנקית של המגניבים, התחנה הבאה שלי היא דווקא אלה ולא וויליגמה. כי אין על להיתלות מרכבת דוהרת עם דלתות וחלונות פתוחים לרווחה לאורך נוף משוגע של יערות טרופיים, כפרים, מפלים, אוויר פסגות, ואווירה כללית של המושב האחורי של הבעייתים באוטובוס של טיול שנתי. בכללית התחבורה הציבורית של סרי לנקה מהזולים שראיתי, טכנית זה חינם והחוויה מגניבה בטירוף, הלוקאלים שלהם מצופים בטפטים דמוי גרפיטי ומוזיקה קופצנית ורועשת מנגנת לאורך כל הנסיעה כדי להרוג לכם כל סיכוי לנמנום כי שינה זה לחלשים. תהליך הרכישה של הכרטיסים היה פיזי במשרדי הרכבת כי באפליקציות זה יותר יקר ומרגיש כמו התכתבות עם נסיך ניגרי. ומפה לשם אחרי דין ודברים עם פקיד רכבות סרי לנקי עם שפם מפואר, גישה שלילית, וכרס קשה כמו החיים, יש לנו רכבת בלי מקומות שמורים. 900 רופי לראש + משחק הכסאות, ויש לנו מקום ליד החלון - ובאמצע הדרך נוספו בחור צרפתי וחברתו להצטופף איתנו כי כשיש מקום בלב יש כאבי צלעות ו4 אנשים בספסל של 2. רוב הנסיעה עברה עלינו שאנחנו ישובים עם רגליים מתנדנדות בדלת הפתוחה על המדרגות מעל לצוקים, ומנסים להתחמק מעמודי חשמל כדי לא למות.

לאחר נסיעה ארוכה למדי שכללה את רוב שעות האור נחתנו באלה.

עיירה יפיפייה באזור ההררי של סרי לנקה, האקלים קריר ונעים יותר משאר הסחונה הטרופית, והנוף… או אלוהים הנוף, בא לך לתת לו צביטה בלחי ונשיקה על הקרחת. יש כמה טרקים קצרצרים באזור הקרוב או הרחוק של בין כמה שעות ליום שלם כדי לקבל ראות על כל העמקים מסביב - מומלץ בחום לחובבי הז'אנר. באזור יש גם מספר מפלים ובריכות של מים קרים שעושים טוב לנשמה, לגוף, ולשאריות של שווארמה הנסיך הודו שאנחנו עשויים ממנה. הלינה באלה יחסית יקרה יותר מהודו (אני שילמתי 5500 רופי ללילה לחדר מעולה בחיק הטבע עם מיטה שאפשר לישון בה באלכסון, שקט תעשייתי, ומרפסת לגן), והאווירה הכללית (מאוד) מערבית, וכוללת בתי קפה, חנויות מזכרות, ברים ואנשים בלונדינים. היה קצת מעצבן למצוא חדרים, אבל היי אנחנו אוהבים מעצבן.

שבת עשינו בבית חב"ד אלה שהיה טעים אינטימי ונעים במיוחד.

ניווטתי קבוצה של חברים לאלה רוק שזה בעצם טרק קל בין פסי רכבת ושדות ירוקים שמסתיים בתצפית משוגעת של כל העמקים והכפרים מסביב (עלות - 930 רופי כניסה למצפה עצמו - אישית הייתה בקבוצה מישהי מוכשרת ברמות של כלה בלהתמקח - אז נכנסנו בחינם). אנשים ממליצים לעלות בזריחה כדי להימנע ממכות שמש אלימות. וכדי לראות זריחה צובעת את הנוף המרהיב, אני לא הצלחתי להעיר את הקבוצה ב10 בבוקר אז בואו לא נגזים. בגלל שסמכתי על גוגל וgpt במקום על מקומיים, העונש שהוטל עלי הוא להוביל את הקבוצה בחזור בדרך קיצור שהסתיימה לפתע בצוק תוך כדי שהמפות מתעקשות שיש רק 10ד הליכה למטה, בלי להתחשב בחצי קילומטר גובה ואויר שמפריד בינינו. התקפי חרדה.

גוגל טען (טענה) שאחת האטרקציות המרכזיות זה גשר 9 הקשתות (9 arches) שנחשב לפלא הנדסי מהתקופה שהבריטים עשו פה קולוניאליזם (די לכיבוש), ומשלב נוף של שדות תה וג'ונגל ירקרק, אז מי אנחנו בני אנוש זעירים שנקרא תיגר על מוסכמות חברתיות. אם בא לכם אתם יכולים להתעדכן בתחנת הרכבת הראשית על השעות של הרכבת כדי להיות בגשר מתי שהרכבת עוברת, לדעתי זה מיותר אבל אתם זכאים לדיעה משלכם. הליכה קצרה בלבד מפרידה בין העיר לאטרקציה האקסטרה תיירותית הזו, לא עפתי. נחמד ויפה אך בינוני להחריד ומתוייר לעייפה - חייב לעשות בעיקר כדי להגיד שעשינו ולהצטלם כמו תיירים צהובים.

משם המשכנו ברגל לגשר הבא (Demodara ) בהליכה של כשעה וחצי על הפסי רכבת, שהיה שקט, ריק, והרבה יותר חיובי. צריך לעבור לקראת הסוף בתוך מנהרה ספירלית עם ריח של הפרשות של עטלפים כדי להגיע (אם אתם בקטע של ניחוחות מפוקפקים אתם תעופו על זה כי אני לא סגור על הדיאטה של העטלפים אבל משהו לא טוב קורה להם שם) ולקוות שלא תעבור רכבת מתי שאתם הולכים במערה. בדרך עצרנו ליד שדות אורז וכפר קטנטן, ומשפחה סרי לנקית חמודה שמחזיקה בשדה אורז וחממה של עציצים בתוך חצאי קוקוסים, אירחה אותנו לארוחת צהרים של אורז וירקות, סתם כי הם ראו אותנו עומדים ליד המטע אורז שלהם. השמש המיסה לי אונה חיונית במוח אבל עדיין היה שווה כל דקה.

בשבת בבוקר יצאנו קבוצה עליזה של ישראלים לצעידה רגלית במורד ההר, לנקודה שקטה ונחמדה שמכילה בריכות רדודות של מים נקיים וקרירים, לשטוף רגליים לפני סעודת שבת כפי מיטב המסורת, ולצפות במשפחה מתקלחת להנאתה. לעלות חזרה למעלה במעלה ההר היה קצת פחות כיף אבל אנחנו גיבורים (ורעבים).

כמו כל יעד אחר גם כאן תוכלו להסתובב בשבילים קטנים שנראים לכם קסומים, סתם על פסי הרכבת, או לקחת רכבת באיזה חצי שקל לאיזה כפר רנדומלי באזור ולשוטט קצת. כל הסיפורים הטובים מתחילים בדיוק ככה.

ומכאן מונית לוויליגמה…