תוכן המאמר

יום שישי אחד אני יושב ומחפש טיסות להודו גם כי זה אחלה תחביב וגם כי זה יותר קל ממקרמה. ואני מבחין בעדינות שכל הטיסות להודו התייקרו תוך יממה באופן שערורייתי חוץ מטיסה לג'ייפור ב266 דולר עם אתיחד וקונקשן של 9 שעות מזעזעות באבו דאבי. הבעיה שהטיסה ב7 בבוקר מה שמצריך לילה לבנבן והנחיתה ב2 בלילה מה שמצריך עוד לילה לא מצחיק. אז מה היה עושה בנדם נורמלי? חחחח קניתי את הכרטיס בפרץ משתפך של מזוכיזם כי נורמאלי זה לחלשים.

הנסיעה והטיסה

ידעתם שרכבות לנתב"ג לא עובדות בלילה של יום רביעי? גם סחבק לא ידע. למזלו היה אוטובוס בינוני למדיי כל xx:30 שגרר אותו עייף ומבסוט לשדה. יחסית ל4 לפנות בוקר השדה היה תוסס כמו בית כנסת בסופ"ש, והתיק הענק שלי נשלח בשלווה לדרכו למקום טוב יותר ואני נזרקתי לחיים טובים ולשלום בכיסא ליד חלון.

אבו דאבי

אם יש שדה שכיף להיזרק בו 9 שעות זה בהחלט השדה הנכון, כמות מדויקת של ספות ושקעים להטענה, ומינון מושלם של כאפיות, נקיון ושפמים מפוארים. הספקתי אפילו לשחנ"ש עם שני פקיסטנים למה זה רעיון טוב לשים רעלות ולהתחתן רק עם בנות דודות (חזור שנית?!?!?!), ועם דיילת ממקדוניה שהסבירה לי שלהיות דיילת בישראל זה התקפי לב כי אנחנו עם של דרמות קווינס וברדקיסטים, ושהיא מביימת מחלה כל פעם שיש טיסה לישראל.

נחיתה בג'ייפור

עשיתי כבר מהארץ esim כי ידעתי שאנחת בשעה לא חווייתית וב3 לפנות בוקר אני מדדה לי בשדה לאובר שמגלגל אותי לגסט בינוני לשנת יופי קצרה.

שוטטות של בוקר בג'ייפור

בבוקר אני מתעורר חמוש באנרגיות של יום מעבר ואני הולך לתת כיף לבית חב"ד המקומי ולחפש מקום יותר מפנק ללילה הבא. באמצע החיפושים למלון אני תופס לי אובר אופנוע ושולח את עצמי לסיור ארמונות, אחרי חצי ארמון אני נזכר שאני לא אוהב בכלל ארמונות ואני יוצא לקנות קריסטלים. בשוק. במרכז העיר המחירים מנופחים אבל לפנות ערב אני מגיע באקראי לאזור עמוס במוכרים שמחזיקים טונות של קריסטלים חתיכים אז אני דופק רכישה רגשית ועף לארוחת ערב בשרית ומפנקת בחב"ד. הערב מתקדם לאיטו ואני מנסה להזמין כרטיס לפושקר כי אין לי כוח לחפש מלון, ושאני מגיע לתחנת אוטובוס אומרים לי שהקו התבטל כי האוטובוס מקולקל - מרגיש לי קצת הודו כאן. טוב אני ב10 בלילה בלי מלון ובלי אוטובוס אבל עם חיוך בלב וקללות בשפתיים. אני מגיע למלון שדיברתי איתו יותר מוקדם והוא תפוס אבל מציע לי לישון אצלו בבית. יאללה ברדק!

שינה וקוץ בה

הוא מנווט אותי לבית שלו לחדר ירוק עם דובים ואז לוקח אותי למרפסת שאני אתרגל אנגלית עם הילדה שלו. אני מוצא את עצמי ב11 בלילה מנסה להבין את התכניות להמשך החיים של ילדה בת 12 שרוצה להיות רופאה באנגליה עם עדיפות ללונדון - שברקע האבא רווה נחת יהודית אמיתית מהצאצאית. באיזה שלב האמא והסבתא מצטרפת ואנחנו יושבים להאזין לחלומות של אחרים של עידן רייכל עד שהילדה צריכה לישון כי יש ביצפר מחר ואני פורש למקלחת והתעלפות הגונה. אני קם בבוקר של יום שישי ולוקח לוקאל לפושקר אבל על זה ועוד בפוסט הבא