הוא בעצם הקופסא השחורה שבידכם שתפקידה למרבה המזל להחזיק את כל הרכיבים האלקטרונים במקומם ולהגן עליהם (במסגרת גבול השפיות) ממכות, רטיבות, צניחות חופשיות (תחום שמצלמות לא מצטיינות בו במיוחד) ושאר רעות חולות. הגוף מורכב מפלסטיק במצלמות הזולות, ובמצלמות היקרות יותר מסגסוגות עמידות מאוד לחום, קור ונפילות. מצד ימין יהיה הגריפ (האזור לאחיזת יד ימין בגוף המצלמה) ועליו לחצן הצילום שכברירת המחדל בעת חצי לחיצה יבצע מיקוד (פוקוס) על האזור הרצוי לפי נקודות הפוקוס הנבחרות. ובעת לחיצה מלאה יצלם צילום בודד או רציף תלוי במה שתגדירו. מעל המצלמה יהיה חיבור לפלאש חיצוני (מבזק) ועל פי רוב במצלמות המקצועיות לא יהיה פלאש מובנה על המצלמה, השימוש בפלאש המובנה איננו מומלץ בעיקר בגלל שהוא יוצר צל קשה ולא מחמיא על האובייקטים. על המצלמה יהיה כפתורי ברירה בין מצבי הצילום השונים (אוטומטי, חצי אוטומטי, יצירתי, וידאו וכן הלאה) מיקומם יהיה שונה בין היצרניות השונות.

שגם הוא רכיב חשוב למדיי שעליו נוכן לראות את נתוני הצילום והתמונות, ואף לצלם דרכו במצב לייב ויו (live view) ווידאו. כמובן שישנה עדיפות למסך מפרקי שמסתובב לכל הכיוונים שנוכל דרכו לצלם מזוויות משונות בלי צורך לזחול על אבניה של ארץ ישראל ולקפצץ כעיזים. בצד יהיה חיבורים שונים למסכים למקליטי אודיו איכותיים יותר (חובה למסריטים מקצועיים) סלוט (חריץ) או שניים לכרטיסי זיכרון. צלמים מנוסים ושעובדים בתחום ירצו מצלמה בעלת 2 כרטיסים שתשמור אוטומטית תמונות בשני הכרטיסים לגיבוי לכל פגע רע שלא יבוא.

התריס תפקידו לחסום את האור בזמן שהוא סגור, וכך לשלוט בזמן החשיפה של החיישן לאור בזמן הצילום (לשם הדוגמא תריס שיפתח ל 1/50 של השניה יכניס בדיוק פי שניים אור מתריס שיפתח ל1/100 של השניה, נשמע הגיוני?) התריס עשוי מחומרים עמידים במיוחד ומשך חייו מגיע לאלפי "קליקים" (במצלמות הדגל אפילו לחצי מליון ויותר). גם אחרי שהתריס נשחק ניתן להחליפו באחר במעבדות צילום.

נעה בין 1/8000 של השניה במצלמות מקצועיות שמסוגלות "להקפיא" תנועות מהירות במיוחד ועד 1/4000 במצלמות מתחילים ודרומה מזה במצלמות בייתיות. לקיצון מצד השני רוב המצלמות מגיעות עם מצב bulb שפירושו שהתריס ישאר פתוח עד שנורה לו להסגר ואפילו לכמה שעות (מעולה לצילום שבילי כוכבים). מהירות נמוכה מעולה גם למריחת מים זורמים, עננים, ופאנינג. כשאנחנו מצלמים ביד כלל האצבע הוא שהתריס יהיה יותר ממרחק המוקד שאנחנו מצלמים עליו. לדוגמא אם אנחנו מצלמים על 50mm נקפיד שמהירות התריס תהיה 1/60 ואם אנחנו מצלמים בקרופ נוסיף את מקדם הקרופ ונעלה את התריס ל1/80 כדי למנוע טשטוש שנובע מתזוזות היד שלנו, אם נרצה לרדת למהירויות תריס נמוכות יותר מזה פשוט נניח את המצלמה על חצובה.

חשיפה ארוכה של כביש בגין בירושלים

כמובן שהעניין תלוי בכל אדם לגופו יש אנשים עם ידיים יציבות יותר ויש אנשים עם ידיים יציבות פחות שיצטרכו להעלות את מהירות התריס אפילו ליותר מכך כדי להימנע ממריחה (לאנשים מהסוג השני אנא מכם הימנעו מללמוד כירורגיה למען ביטחון עם ישראל).

העינית בdslr היא זכוכית שאליה מגיע האור העובר דרך העדשה אל מערכת מראות, השולחות את קרני האור אל העין במעין פריסקופ (לקשישים שביננו) החיסרון בשיטה הזאת היא שהמראה שמטה (מלשון להטות) את האור למעלה אל העין שלנו מטבע הדברים מסתירה את החיישן. וכשנרצה לצלם תתקפל המראה למעלה כדי לחשוף את החיישן לאור, התוצאה מזה תהיה החשכת העינית שכבר לא מגיע אליה האור, והעניין יאתגר אותנו במרדפים אחרי חפצים הנעים במהירות. כאן המקום להסביר שאין להביט על מקור אור חזק דרך העינית מהסיבה שכל האור הנקלט בכל שטח העדשה מתרכז לעין האומללה שלנו ועלול לגרום לנזק. (ואם כבר בנזקים עסקינן- אל תצלמו בכלל שמש או מקור אור חזק שכזה הדבר עלול לטגן לכם את החיישן) בתוך העינית יהיה מסך קטנטן מתחת לתמונה הנגלית לעינינו ובו יהיה נתונים חשובים שנצטרך לזמן הצילום, סרגל החשיפה מהירות התריס הiso ומצב הסוללה. העינית בmirorless היא פשוט הקטנה של המסך שמאחורה שבו נראה בנוסף לנתוני הצילום והתפריטים את התמונה כפי שהיא תופיע בכרטיס בעת הצילום.

החיישן הוא משטח המורכב ממיליוני תאים פוטואלקטריים שמתרגמים את האור לאותות חשמליים שנשמרים בכרטיס או משודרים למסך, לרוב המצלמות ההגיוניות היום ישנם 24 מליון פיקסלים (mp) ומעלה. כפי שציינו לעיל ישנם כמה וכמה גדלים של חיישנים וכאן נתמקד בשנים מהם הפול פריים (ff) והקרופ (APS-C) הפול פריים הוא החיישן הגדול מביניהם הנגזר מהגודל המקביל במצלמות הפילם העתיקות שבהם סרט הצילום הרגיש לאור היה באותו הגודל - של 35mm, נמצא את החיישן הלז בעיקר במצלמות מקצועיות. הקרופ הוא האח הקטן של החיישן ה"רגיל" והוא קטן פי 1.5 ברוב החברות ופי 1.6 בקנון. הבדלים -בגלל גודל החיישן הקטן יותר נקבל בעצם על החיישן רק את אמצע האור שממקדת העדשה וכל שאר האור פשוט יתפזר לצדדים, דבר שיגרום לנו לקבל תמונה קטנה יותר. להשוואה עדשה רחבה של 10mm תהפך ל15 ו16mm. ונאבד קצת משולי התמונה.

דוגמא להבדל בין שני סוגי קרופ לפול פריים מבחינת גודל התמונה שנקבל באותה עדשה

עוד הבדל הוא כמות האור המתקבלת בכל פיקסל- 24 מליון פיקסלים על חיישן גדול לעומת אותה הכמות על חיישן קטן תצריך הקטנה של הפיקסלים ודחיסתם. ובהתאם לכך כמות האור הפוגעת בכל פיקסלון קטנה בהתאמה (פיקסל קטן יותר = פחות אור פוגע בו) ככה שאם נרצה לקבל את אותה התאורה באותם נתוני צילום נהיה חייבים להעלות iso (רגישות החיישן לאור), שיביא איתו גרעיניות וירידה באיכות התמונה. עוד הבדל הוא הבוקה (החלק המטושטש שלא בפוקוס) שמושפע גם הוא מגודל החיישן ויהיה מטושטש יותר וחלק ונעים יותר לעין בצילום עם חיישן ff. ומאידך גיסא יש יתרון לקרופ והוא כשנרצה לקבל טווח גדול יותר. עדשה 1000mm תיתן לנו טווח של 1500mm לצורך הדוגמא. כמובן למרות שנוכל לחתוך את התמונה המתקבלת בפול פריים לקבל את אותה התוצאה אנחנו נאבד חלק מהפיקסלים ונקבל פחות פרטים. יש לציין שיש הבדלים בין החיישנים והמעבדים של החברות השונות והדגמים השונים בביצועים בתנאי תאורה נמוכים (כמות הרעש), בטווח הדינמי (הפרטים שישנם בחלקים הכהים מאוד והבהירים מאוד של התמונה ראה להלן בהרחבה), ואף בחדות- חלק מהדגמים מכילים פילטר שמורכב על החיישן שגורם לרכות קלה בתמונה.

כאשר ניתקל בסצנה שבה יחסר לנו אור כמו מקום חשוך במיוחד או שנרצה לקבל איזור גדול יותר בפוקוס ונאלץ לסגור צמצם. או לחילופין שנרצה להקפיא תנועה מהירה מאוד ונעלה את מהירות התריס ניאלץ כמפלט אחרון להעלות את רגישות החיישן. הiso הבסיסי הוא 100. והוא עולה בקפיצות של כפול 2. 200-400-800-1600 וכן הלאה שכל תחנה נחשבת ככפול אור מזה שלפניה. בחלק מדגמי המצלמות נוכל להעלות גם בחצאי סטופים כדי לקבל שליטה טובה יותר.

כשנעלה את רגישות החיישן נתחיל לקבל רעש סטטי והפרעות שהחיישן יזהה בטעות ועל התמונות יתחילו להופיע נקודות אפורות וצבעוניות באופן רנדומלי, והדבר יחריף ככל שנעלה את רגישות החיישן. (קחו לדוגמא מיקרופון כאשר תעלו את הרגישות שלו תקבלו רעש סטטי מעצבן שינבע מאותה הסיבה בדיוק). ישנם חיישנים שמרעישים יותר או פחות כתלות בגודל שלהם (עיינו לעיל בערך קרופ) ובחברה המייצרת אותם ואפילו במעבד והתוכנה שמתרגמת את האותות שמתקבלים מהחיישן לתמונה. הפתרון יהיה הפחתת רעשים בעריכה (מה שרוב המצלמות עושות באופן חלקי כשתצלמו בjpg) שמשמעותו גיהוץ קל של התמונה, אבל אליה וקוץ בה – ככל שהגיהוץ יהיה אינטנסיבי יותר אנחנו נתחיל לאבד פרטים. ובנימה אישית אני משתדל לא לעלות את הiso מעל ל400 למעט מקרים חריגים שבהם אני אעלה עד 1600 מעבר לזה מבחינתי התמונות לא שמישות במצלמה שברשותי. יש מצלמות שמסוגלות לצלם גם על 6400 ולקבל תוצאות מעולות ככה שפשוט תבדקו את המצלמה שברשותכם ותחליטו כמה רעש אתם מסכימים לסבול בתמונות שלכם.