כשהתרנגול הטיפש מקומה ראשונה במלון שלי בסאפה, סילסל את התפקיד הכינור בקונצרטה המפורסמת בלה מינור של מיסטר בטהובן ב5 בבוקר ימח שמו, התעוררתי בבהלה לתחושה עזה של קוצים בישבני. פקחתי עיניים אמרתי מודה אני, התפללתי יפה, ושלחתי הודעה לקאי אם יש מקום פנוי ללופ שיוצאת מחר - yes we have אמר לי סחבק.

מי זה קאי?

יש שני סוכנויות של טיולי אופנועים שישראלים אוהבים לעשות דרכם את לופ הא ג'יאנג - האפי וקאי, אין שאלה יותר נשאלת בקבוצות של ויאטנם מאשר מי מהם עדיף, וכנראה זה לא משנה. מה שכן משנה זה האנשים שאיתם תעברו את החוויה המטלטלת, תזרקו קוביות או משהו. המחיר לכל הלופ כולל לינה לא כולל מעברים להא ג'יאנג הוא 4040000 דונג בשקל הקודש.

מה זה בכלל הא ג'יאנג לופ?

מסלול אופנועים/ג'יפים מפורסם בצפון וייטנאם, באזור הררי פוטוגני קרוב לגבול סין. שעליו רוכבים 3-5 ימים דרך נופים מדהימים של טרסות אורז, כפרים, והרי קראסט עצומים. הוא נחשב לאחד המסלולים היפים בדרום מזרח אסיה ודיי בצדק, הנופים הירוקים והמרחבים הפתוחים יפתחו לכם את המוח בקטע בונה ומעצים, וזה שאתם על אופנועים ולא רכב חושפת אתכם לכל היופי הזה ללא מתווכים ובמקביל חושף את הישבן שלכם לחבטות, טלטלות וחבלות וכאבים של צירים.

טוב תמשיך!

ירדתי לקבלה של המלון לקצר את השהות המתוכננת, הם היו חמודים ולא חייבו מעבר לשהיה בפועל. ארזתי את התיק והלכתי לקנות מזון שיהיה לי משהו כשר. ואז עצרתי בשוק לקנות פירות ללב, במכולת לקנות שוקולד לבריאות, ובבית חב"ד להביא איזה סנדוויץ' שניצל לנשמה שצמאה לחלבון לא צמחי ממקור עם מקור. לא תכננתי לעשות את הלופ מתי שהגעתי לויאטנם אז לא ביררתי על כלום, מה שכן ידעתי שיש אופציה לבשל לעצמי תוך כדי הטיול וזה יכול יעזור לי לא למות מרעב. אני לא רוצה למות מרעב.

עלילות ההגעה להא ג'יאנג

בגלל הספונטניות הייתי חייב להזמין עם סוכנת אוטובוס להא ג'יאנג, הכפר שמשם מתחיל המסלול ועל שמו האטרקציה. ציפיתי לכלי תחבורה מפנק ואיכותי כמיטב המסורת הויאטנמית אך במקומו הגיח כלי רטרו עצוב וחסר חיות עם נהג שמיהר להגיע הביתה כאילו הוא קיבל הודעה שאשתו ילדה והוא בכלל לא היה בבית ב11 חודש האחרונים. הוא דהר נחוש וחסר מעצורים ולא בחל באמצעים, חמוש בצופר עם ווליום שיכול להעיר מתים הוא המריא עם כולנו לטיסת מבחן והקדים את הוויז בחצי שעה. כשהגעתי מעולף למחצה וסובל מבחילות הריון של אשת חיל עם קוקס גבוה מאשקלון, חיכו לי מספר עובדים נטולי אנגלית לכוון אותי לחדר שינה משותף לשנת יופי קצרה עד 7:30 לפנות בוקר שאז חילקו אותנו לקבוצות ושלחו אותנו לטקס הברברי של חלוקת נהגים. אני קיבלתי חדר עם עוד שותף אחד, חדר עץ בסגנון צימרי חמוד עם מזגן שהקפיא לי את השומן יותרת הכבד הטחול והצלעות, אבל ישנתי דיי איכותי אז אין לי זכות בכלל להתלונן הכל טפו חמסה וברוך השם.

מה צריך להביא ללופ?

בגד ים, כרית או משהו רך לרכך את הישיבה הארוכה על הקטנוע, בגדים ליומיים-שלושה, נשנושים, בגדים ארוכים וקלילים שלא תחטפו כוויה בימים של שמש, משקפי שמש (חובה), אוזניות חוטיות זה אחלה טאצ', מזומן, נעליים סגורות להליכה שיש מדי פעם.

תחילת הלופ - יום 1

מהרגע הראשון היה ברור לי שאני אפול על הנהג הכי פסיכופט וכך ארע שחוברתי למדריך של הקבוצה - פעור בן 19 עם אנגלית טובה ונהיגה שהוא למד מGTA6. הוא לקח סיבובים בלי ידיים והרקיד את הקטנוע לצלילי ג'סטין ביבר ליד צוקים פעורים לתהום. אני בתמורה קניתי לו משקה חלב בטעם מנגו בכל עצירה ורגלי תרנגול מתובלות בשקית ואקום (הלוואי והייתי ממציא את זה), ושמתי לו שירים שהוא אהב (ג'סטין ביבר האל ישמור). לכל חברי הקבוצה אחרי חצי שעה כאב הישבן, אני ישבתי על שאל ענקי שהבאתי מהודו, ובנוסף הקטנוע שלי היה הכי טוב בקבוצה, וישבתי זקוף בלי להחזיק עם הידיים מאחורה שזה מתכון לכאבי גדילה, ככה שישבני הרגיש כמו חדש יד ראשונה מרופא אורטופד. היום הראשון עבר בערך כך: עצירה לתדלוק, עצירה בשדות אורז, עצירה בview point, עוד אחת כזו, ארוחת צהרים, עצירה לקוקוס, עצירה בview point, חניה בחדר להתארגנות ומנוחה לקראת הלילה. הנופים היו מעלפים לאללה, הנסיעה הייתה דיי קלילה, העצירות היו תכופות מדי לטעמי אבל בסך הכללי יום אולטרה משובח, האופנוע שלי היה ממש נוח לישיבה והנהג המאותגר שלי נהג כל כך מהר שלא היה לי זמן להשתעמם כי הייתי עסוק בעיקר בלנסות לחיות. הנהגים איגדו את כולם בארוחת ערב לשוטים של happy water שזה יין אורז שלא ניסיתי אפילו, כי היה לזה ריח של רעל בצנצנת, עשיתי סיבוב של כמה שעות בכפר והלכתי לישון, שינה של אחרי חליבת פרות ידנית, נרדמתי לפני שהראש שלי נגע בכרית.

היום השני:

קמתי בבוקר, התמתחתי, פיהקתי, ירדתי למטה לבדוק 50 ביצים מדם בשביל שומרי הכשרות, וישבתי מול טרסות האורז הקצוצות והמכוערות (בעונה הזו של השנה) לתפילת שחרית ותפילין. הכנתי לעצמי ארוחת בוקר מפנקת - חביתת פטריות ובצל עם חלה שנשארה מהבית חב"ד שיהיה לי כוח לצרוח באימה בסיבובים ושאני אהיה מבסוט ורגוע מבפנים. היום השני היה קצר יותר מקודמיו וכלל: נסיעה לנקודת תצפית שממנה רואים נחל כחלחל זורם בקניון עמוק בין צוקים, ואז לנחל עצמו לשיט משעמם שהסתיים בעגינה וחבילת קפיצות התאבדות למים מהגג של הסירה, וזה למה צריך לארוז בגד ים למקרה שתהיתם. ולקינוח רכיבה ארוכה ויפה בין כפרים קטנטנים וציוריים להפליא מלאים בילדי בתי ספר חמודים, וקשישות שעובדות עם טוריה כמו משוחרר במועדפת, וכן גם שדות של מריחואנה ישתבח הבורא (סתאאם זה האמפ). העננים יצרו אווירה טובה של קץ העולם אבל לא ירד גשם ולא הגיע קץ העולם, וילדים נופפו לכולנו לשלום כאילו אנחנו יהודים עם כרטיס צד אחד לאושוויץ. וחזרנו לגסט אחר לעוד לילה של שתיה בציבור, מזון, אלכוהול זול ודוחה ומנוחת הנפש. ולישון.

היום השלישי והאחרון:

הזברה קמה צחצחה שיניים ובישלה אוכל כי היא רעבה וגם לה יש נשמה. ומה היה לנו ביום השלישי: נסיעה חזור דרך כפרים חדשים בסגנון קצת שונה והמון המון view points, כולם עם שביל מתפתל מתחת, הרי קראסט ענקיים ומכוסי עצים צפופים, ודגלי ויאטנם נכבדים, זה יפהפה אבל קצת חוזר על עצמו. באחד מה viewpoint נהג אחד עשה סיבוב לא נכון והשליך את הנוסעת ההולנדית שלו אל החצץ לכמה גלגולים הגונים אבל לשניהם שלום למעט כמה שריטות לאופנוע, ואולי גם לגוזלה. וכך עייפים אך מרוצים עם תחושה של סיפוק ואולי גם מיצוי קל דהרנו בשבילי האספלט אל עבר המוצ'ילות הענקיות שלנו שחיכו לנו בבטחה נעולים תחת סורגי מתכת - יש כמה דקות לנשום ויאללה סליפר לסאפה. אני הזמנתי מראש עם קאי סליפר חזור לסאפה ב450K והיה מגעיל למדי, סליפר בינוני עם חזות בינונית ומראה בינוני וחיים בינוניים שלא יצא ממנו כלום, אבל זה עשה את העבודה והגעתי ב12 בלילה למלון שהזמנתי מראש לישון בסאפה. רות עבור