ההגעה לאמריצר

היישר מרישיקש הגעתי רכוב על סליפר מזעזע, הסליפר יצא בשעת ערב מאוחרת ב1500 רופי היישר ללב אמריצר, הדרך התחילה בתחנת אוטובוס של רישיקש. כמו כל סיפור טוב הסיפור שלי מתחיל בחיפוש מאסיבי אחר האוטובוס הנכון בעזרת מספר הטלפון של הנהג שלא דיבר מילה באנגלית, נעזרתי בהודים רנדומלים ברחוב שהתנדבו להבין מה הנהג רוצה ואיפה האוטובוס וניסו לכוון אותי בדיוק של סרגל שיכור. אז רצתי לאוטובוס הימני - לא זה, רצתי לאוטובוס ברחוב המקביל - קו לפתח תקוה, רק אחרי כמה ניסיונות הגעתי מתנשף ועצבני לאוטובוס שחנה סתם בשול באמצע סיבוב מתחת לאיזה גשר וחיכה במיוחד לי. הדרך עברה השבח לאל, ובסופה חיכה לי Uber להפיל אותי למלון (1200 ללילה).

הסיקים

הסיקים הם עדת מאמינים בדת מונותאיסטית שנקראת סיקיזם, הדת נוסדה במאה ה-15 על ידי גורו נאנאק (הרבה מבלבלים עם גורו פתיק מאוואטר) וממזגת אלמנטים מההינדואיזם והאסלאם - והיא מונה כ25 מליון מאמינים ברחבי העולם. הלב הפועם של הקהילה הוא באמריצר שבה נמצא מקדש הזהב. ניתן לזהות סיקים לפי הטורבן והזקן המטופחים והלוק המגניב - קצת דיסני סטייל. הסיקים המאמינים לא גוזרים בכלל את שערות הראש למשך כל חייהם. הוייב הכללי של העיר מאוד שונה משאר הודו בעיקר בגלל הדת הרגועה לעניות דעתי הקובעת.

מקדש הזהב

ההארימנדיר סאהיב הוא המקום הקדוש ביותר לסיקים, המבנה המרכזי מצופה תנחשו במה? זהבבב! ומכאן שמו האלמותי - מקדש הזהב. המוני עולי רגל ותיירים גודשים את המקדש בכל שעות היממה והכניסה בחינם, בנוסף יש אוכל (חינם) לכל דכפין בתוך המקדש כחלק מזה שהמקדש נועד לשמש לכל. המקדש שוכן באמצע אגם מלאכותי מה שגורם לו להיות אקסטרה פוטוגני לחובבי האינסטגרם. ניתן גם להתנדב במקדש בהכנת אוכל וכדומה. אנחנו באנו בצהרים וחיכינו בתור כ40 דקות כדי להיכנס לתוך המקדש, יש שמועות שבערב יש פחות אנשים בתור לא ניסיתי לא רוצה להתחייב. חייב לכסות את הראש בצעיף גם זכרים. וחייב להוריד נעלים והכל פה מאוד מסודר וקל להבנה, ואז לשטוף רגליים בתעלת מים שנמצאת ליד השער, לא יותר מדי לבקש. התור עבר בכ40 דקות של עמידה רצופה שמעלינו רמקולים שמשדרים קריינות בלופים של פסוקים בליווי כלי נגינה שמנגנים בחירי בני העדה בלייב במבנה המרכזי. בתוך המבנה המרכזי ישבו כמות נכבדה של סיקים נכבדים וסלסלו להם פסוקים נכבדים כשהם חמושים בכל מיני כלי נגינה נכבדים שונים ומשונים. התרשמנו ממש לטובה עד שגירשו אותנו כדי שהבאים בתור יוכלו להתרשם גם הם לטובה.

טקס חילופי משמרות

במרחק של נסיעה בריקשה ממרכז העיר נמצא לו מעבר הגבול בין הודו לשכנתה העצבנית פקיסטן. כל הודי מחוייך בשוק המרכזי ינסה למכור לכם כרטיס לריקשה משותפת אז אל תדאגו מדי לאיך להגיע. וכל ערב בשעות הצהרים מתקיים במתחם טקס ביזארי שהולך בערך כך: נתחיל מהצד הפקיסטני - כלום ושומדבר. ערימה של חיילים בכיסאות כתר בצל של עץ תמר ואור ירח מנסים לנשום ב40 מעלות צלסיוס ולשחק סוליטייר באייפון 10 שלהם. האמפיתיאטרון בצד הפקיסטני ריק מאדם אבל רמקולים ענקיים שיכולים לשדר לחלליות יש בהחלט. הצד ההודי - החל משעות הצהרים המוני אנוש ממלאים כל חלקה טובה באמפיתיאטרון העמוס, תמורת 10 רופי הודי משופם כלשהו יצייר על הפרצוף שלכם דגל הודו בגואש. וכך חמושים ברוח פטריוטית תשבו ותחכו לתחילת הטקס. בזמן הזה תיירים הודים מכל רחבי תת היבשת ירוצו עם דגל ענק הלוך חזור במעבר עם חיוך של מיקו מהפריפריה אחרי שהחישגד שלו הביא מכה. ואז יתחיל הטקס האמיתי. משני צידי הטקס חייל חמוש במקרופון יפתח ביללות וקרבות סלסולים שבסך צועדים להם חיילים עם מדים מצועצעים ועושים תרגילים עם רובים מתקופת הברונזה התיכונה. הקהל באקסטזה יצרח "הינדוסטןןןןןן" וחיילים נוספים ינסו להראות לאיפה הם מגיעים עם הרגל תוך כדי צעידה (אמאלה איזה גמישות). החיילים מהצד השני יעשו את אותם תרגילים פחות או יותר מינוס הקהל שאיננו. ילדים הודים יתמוגגו מנחת, וקשישים בלויים יחייכו בחדוות ניצחון כאילו רגל ימין צמוד ללחי זה עדות לעליונות טכנולוגית. אחרי 5 דקות מהטוב הזה אתם תבינו שזה מתחיל להיות מביך אבל אי אפשר להוריד מהקרינג' הזה את העיניים אז אתם תישארו. כמה כיף שיש צבא שלא אמור לעשות כלום חוץ מלהרים רגליים - ועוד אנחנו הפריווילגים… סיימנו בנסיעה מסייטת בריקשה העמוסה בחזרה לחדר לנוח ולהתאושש מהמראות הקשים.

Jallianwala Bagh - פארק הנצחה

גן ציבורי עם אנדרטה מעוצבת בצורת "אש התמיד", לזכר הטבח שהתחולל ב-13 באפריל 1919. הפארק נמצא במרחק הליכה מהשוק המרכזי ומקדש הזהב והוא שווה בהחלט ביקור כדי להכיר קצת את ההיסטוריה של העיר וגם אירועים טרגיים שהם חלק בלתי נפרד מהעבר ההודי. האירוע בקצרה - אירע בהפגנה בלתי חמושה של סיקים. מפקד בריטי נכנס עם חיילים שירו בכולם כ10 דקות עד שנגמר התחמושת מה שהשאיר מאות הרוגים ואלפי פצועים.

ומאמריצר במונית ישר לדרמסאלה - הכפר והאגדה.

*קרדיט לחלק מהתמונות לוס